על דמעות יקרות במדבר (או: מחשבות על בכי)

בחודש שעבר שלפתי את "חולית" (האלמותי) לקריאה מחודשת אחרי שנים רבות. בין כל שאר פניני החוכמה והתובנות הקסומות שבו, תפסו אותי דווקא כמה התייחסויות (לא מאוד מרכזיות, כנראה ולכאורה) לעניין הזלת דמעות. כן, כן, בכי. בספר זו בעצם תת-התייחסות שקשורה לסוגיה גדולה, מרכזית וכבדת משקל הרבה יותר, והיא המים.

בעולם של חולית והמדבריות הגדולים, המים הם מצרך נדיר, חשוב, כמעט קדוש, והכוונה כאן היא לא רק למים שמצויים בטבע, אלא גם ובעיקר למי הגוף - לנוזלים וללחות שמצויים בכל יצור חי ומהווים מעין נכס שלו. באראקיס, אנשים מתהלכים עם חליפות-זקק שעוזרות להן לשלוט בתחכום בכמות המים שהם מנצלים. בקרב הדררים הילידים, יש אפילו מנהג "לקחת" את המים היקרים מפז מגופו של אדם שמת, כדי שתוכל הקהילה לנצל אותם אחרי לכתו. והדמעות? נחשבות בזבוז והקרבה. בזבוז שהוא לכשעצמו הקרבה.

"קול ליחשש: הוא מזיל דמעות!

הקול עבר במעגל: אוצול מקריב לחות למת!"

הוא הרגיש אצבעות נוגעות בלחיו הרטובה, שמע לחישות מלאות יראה. בשמעה את הקולות חשה ג'סיקה בעומק החוויה, הבינה אילו עכבות נוראות יש כאן מפני הזלת דמעות... הריהן מקודשות, ללא ספק. לא היה כל דבר אחר בכוכב-הלכת הזה שהעמיק להטביע בה את ערכם העילאי של המים. לא רוכלי המים, לא עורם היבש של הילידים, לא חליפות הזקק ולא כללי משמעות המים. הנה, כאן, החומר היקר מכל, תמצית החיים המוקפת מכל עבר בסמלים ובפולחן.

מים.

"נגעתי בלחיו", לחש מישהו. "הרגשתי במנחה". (378)

המורכבות היפהפייה של "חולית" עשתה לבכי מוניטין אחר מזה של תפיסת "...אינני בוכה אף פעם; גיבור אני, לא בכיין", או בקצרה, תפיסת ה"בכי = חולשה". סביב השיר הזה וסביב אמירות דומות ("גברים אינם בוכים", בכי "זה לתינוקות" או לחלשים וכן הלאה), אני נזכרת במטופלים שבדרך כלל יתארו את הבכי כ"התפרקות" במובן השלילי שלה, כאובדן שליטה או כחשיפה בעת חולשה - עירום נפשי של ממש מול אדם אחר. אני נזכרת גם במטופלים שהתנצלו בזמן שדמעו, שהרגישו אשמה על הטישו שהשתמשו בו או שנתקפו בהלה - מודעת או לא - שהמים יחליפו את המילים וישאירו את שנינו שוהים בוואקום. בתפיסה כזו, מי שבוכה הוא חלש, מפורק, חסר מילים או פשוט נותר מדולדל כוחות, מרוקן ומותש. כמעט ואי אפשר לראות ערך בבכי, תועלת או שחרור שהוא מביא איתו.

מיד אחר כך אני חושבת על הגישה שרואה בבכי הישג. הדמעות הן לפתע נכס ומשאב אישיים שאנחנו "מצליחים" לחצוב מתוכנו ולהציג כלפי חוץ. ובאמת, כאן אני חושבת על מטופלים שחוששים ש"לא יצליחו לבכות", או שמתרגשים (בצדק, לרוב) כשבפגישה מכוננות "נפרץ הסכר" והנה הגיעו הדמעות, שבבירור מסמלות את ההגעה לאזורים יותר משוחררים, חופשיים מעכבות, גולמיים ומחוברים לרגש. אני נזכרת אפילו בפסיכולוגית (שלא הכרתי באופן אישי), שפעם כתבה שכשהיא מסיימת את יומה בקליניקה ואף מטופל לא בכה מולה, היא מרגישה כמו קבצן שלא הצליח לאסוף אפילו פרוטה אחת.

"חולית" מביא פשרה אלגנטית וחכמה של אמצע בין התפיסות. התפיסה של "חולית" בעצם רואה את הבכי, את הקינה, את הזלת הדמעות, לא (או לא רק) כביטוי של חולשה אלא (גם) כביטוי של גבורה, ומצליחה בעת ובעונה אחת להחזיק את האובדן שמתרחש כשאנחנו בוכים אבל גם את ההישג שבבכי. מצד אחד, אנחנו מבזבזים משאב יקר (שהוא כנראה ה"פאסון" שלנו, יותר מאשר מים של ממש), ואולי נתפסים בעיניי הסביבה כחלשים וכמי שלא מושלים מספיק ברוחנו. מצד שני, הנגזרת של התפיסה של "חולית" היא שאם אנו כבר בוכים - אנחנו בוכים עבור משהו ש"ראוי" לבכות עבורו, או בוכים משהו שכבר בלתי אפשרי להימנע מלבכות אותו, או דולפים אחרי שהיינו עצורים ופקוקים זמן רב, או בפשטות - כשאנחנו בוכים, זה בעצם קורה כשזה *מוצדק*, או בלתי-נמנע.

אגב, "מוצדק" לא אומר "מוסבר", "מובן" או "נגיש", בהכרח. להפך. לעתים בכי הוא פשוט בכי. לרוב, הוא באמת חסר מילים ולפעמים הוא אכן מחליף אותן ומייתר אותן. כשבדקתי מספיק לעומק גיליתי שגם בשיר של דני, שלכאורה מייצג את גישת "גיבורים לא בוכים", בהמשך הילד שואל בחוסר אונים - "אך למה זה, אמא, למה, בוכות הדמעות בעצמן?" (או: "זולגות הדמעות מעצמן", בסגנון עממי).

בכי הוא לא טוב או רע, הוא פשוט בכי. הוא מה שהוא. הוא מים - אם נרצה להיצמד ל"חולית" עד הסוף. הוא יירד גם אם אנחנו גיבורים (ופול הדוכס בהחלט היה כזה) וגם אם אנחנו "בכיינים" בלתי נלאים. מובן מאליו שמצבי הקיצון - ה"גבורה" וה"התפרקות" והאופן שבו הם מתורגמים לבכי או ליובש - לא רצויים. העניין הוא לא כמה אני בוכה, או איך אני נראה כשאני בוכה, אלא מה מתחולל ברגע הזה שבו אני בוכה. היכן האובדן, הבזבוז, ההקרבה (כי הם קיימים, כמעט תמיד), והיכן ההישג, הגבורה או השחרור, ומה קורה בהתבוננות במים הנוזלים האלה שמהווים - בהכרח - את נקודת המפגש בין כל אלה.

התפיסה של "חולית" מלמדת, בעיניי, שבאמת קורה דבר גדול כשאנחנו דומעים - אבל לא (רק) בגלל שהשתחררנו או פרקנו במובן הפיזיולוגי. לא הדמעות הן הדבר הגדול, אלא הרגע שבו הן נבכו; הוא הרגע שבו גיבור הופך לאנושי, ושחולשה "שווה" את זה, ושאנחנו מבינים משהו על מושא הבכי. זהו רגע גדול כי הוא מזמין לא רק לנגב מהר את הלחי או לחילופין לנשוף אוויר של הקלה, אלא כי הוא מזמין עצירה. שהייה דווקא במצבים שבהם אנחנו נמצאים "במדבר" ובכל זאת מגיעות דמעות - ומלמדות אותנו משהו על הרגע הזה שבו ירדו הדמעות מעצמן; שבו היינו לא גיבורים וגם לא בכיינים, אלא פשוט "הקרבנו מים", דמעות לשם משהו יקר או חשוב מספיק. אולי הרגע שבו בכינו במדבר היה חיבור לרגש שהגיע סופסוף, ועבורו שווה להיות קצת "חלש" או "בזבזן". אולי הוא סופה של הדחקה או של הכחשה ארוכה. אולי הוא משהו אחר לגמרי, שלחלוטין כדאי להתאמץ ולהבינו, כדי שבעוד רגעים רבים שעוד יבואו - נצליח וניכשל לבכות.