על ליצנים ורכבות הרים בבטן (או: חשיבה דימויית על קרוהן)

כבר הרבה עשורים שמדברים על "המחלה כמטאפורה", או על מטאפורות בכלל. הן עוזרות לנו לצייר במחשבה, לדמיין ולהבין טוב יותר את מהות המושג. בגופניות ובפסיכולוגיה, וכמובן - במפגש בין שתיהן, המטאפורות מצויות בשפע ולפעמים ממש נובעות מתהליכים ותופעות אמיתיים שאנחנו חווים; כמה פעמים אמרנו שמשהו "יושב לנו על הלב", או "עושה לנו כאב בטן", או "מעמיס לנו את הגב", או "שובר לנו את הלב"? ומה קורה כאשר לא המחלה היא מטאפורה, אלא כאשר אנחנו משתמשים במטאפורה כדי לתאר את המחלה?

המטאפורה או הדימוי לא חייבים להיות מוסכמים על כל מי שמתמודד עם הסימפטום או המחלה; הם אפילו לא צריכים להיות נפוצים. לכל אחד ולכל אחת יש חוויה שונה והתמודדות שונה, ולכן אימוץ או מחשבה על מטאפורה (או דימוי) אישיים ופרטיים יכולים לעזור להבנה של ההתמודדות באופן יצירתי ומעמיק, לנו ועבורנו באופן ייחודי. לפעמים הדימוי עולה וצף מתוכנו, ולפעמים אנו מאמצים אותו מתוך ספר, סרט או קלפים טיפוליים. הוא מרגיש לנו נכון, פתאום; כזה ש"מתלבש" לנו על הסיפור שלנו. הדבר נכון בעיקר במצבים שבהם לא לגמרי ברור לנו מה אנחנו מרגישים לגבי המחלה או הסימפטום שלנו; כשיש לנו יחסים קצת מסתוריים איתם; כשהם מתנהגים באופן לא צפוי, או מעורר חרדה, ואנו מתקשים למצוא את המילים "הנכונות" כדי לתאר את מה שאנחנו חווים ולהשיג לעצמנו קצת יותר שליטה. זהו, למעשה, המצב השכיח.

עם הזמן, מצאתי שסביב עיסוק וטיפול במתמודדים עם IBD (מחלות מעי דלקתיות; קרוהן וקוליטיס כיבית), השימוש בתמונות ובחשיבה דימויית יעיל במיוחד - בעיקר כי הוא מגרה את המקומות שמתקשים להתחבר לרגש ולמילים, "משחק" איתם מעט ומגייס חשיבה יצירתית ומלמדת. למשל, עבור בחורה צעירה שהתמודדה עם קרוהן, היה טבעי ונוח לחשוב על הקרוהן כעל רכבת הרים עצומה בלונה פארק, כזו שתלויה על עמודים בגובה אדיר, מתפתלת ומסתובבת ומשופעת בעליות ובירידות תלולות. הרכבת התאימה לחוויה ולמערכת היחסים שלה עם הקרוהן שלה - גם בתחושה הפיזית שמתעוררת בה באופן יומיומי וגם באופן שבו הקרוהן שלה "מתנהג". הקרוהן מרגיש כמו רכבת הרים מפותלת - הבטן כואבת, מרעישה, מקרקשת, לעתים כואבת לרגע ואז הכאב חולף, לעתים הפיתול הפנימי הוא בנסיקה ומעט אחר כך הוא נרגע. מעבר לתחושה הגופנית, היא הרגישה שהקרוהן לא צפוי ממש כמו הרכבת. הוא יכול להיות "מישורי", כלומר - היא יכולה לחוות חודשים של רמיסיה, ואז לפתע תגיע פנייה חדה ולא צפויה. באופן דומה, היא יכולה להרגיש שהיא "בירידה תלולה", כלומר בהחמרה במצב, אבל באופן די מפתיע המסלול ייעשה מישורי שוב מוקדם משציפתה.

צעיר אחר, גם הוא עם קרוהן, החליט לשלב שתי תמונות, שני דימויים יחד - של ליצן מכאני קופץ מתוך קופסה ("Jack in a box") ושל דב שישן לו שנת חורף. רוב הזמן, עבורו, הקרוהן הוא דב שישן בשקט. הוא כבד, לא מורגש, עד שקל לשכוח שהוא קיים ("שאני חולה"); רוב הזמן אין צורך להתעסק יותר מדי בתזונה, רוב הזמן אין כאבים, והתחושה בבטן היא של עמימות כבדה אך יציבה. ואז, פתאום - הקרוהן "מרים את הראש" בבת אחת ובהפתעה כמו הליצן מהקופסה - ומגיעים שבועות לא פשוטים של התמודדות.

בהדרגה, הדיבור על הקרוהן במהלך הטיפול ומחוצה לו נעשה שזור ומרוצף בדימויים שנבחרו, שעוברים שינויים ומטמורפוזות מעת לעת. פתאום, אפשר לחשוב על כך שאמנם "היום הליצן קפץ", אבל בסך הכל, בתמונה הכללית, רוב הזמן אנחנו עם הדב הישן. באופן דומה, הדימוי מתחבר בהדרגה והתקשר לשאר ההיבטים של המחלה - לגורמים שמאיצים ומאטים אותה, לטבע שלנו באופן כללי ועוד ("התחלתי תרופה חדשה ומוצלחת, וזה גרם לסיבוב החד להיות קצת יותר קהה"; "אני בנאדם של רכבות הרים באופן כללי, אז מסתדר לי שגם הקרוהן שלי הוא כמוני"; "אולי אוכל לגרום לליצן לקפוץ פחות בפתאומיות ובבהלה").

עצם הבחירה בדימוי אחד או בשניים, מעורר מחשבה ותובנה חשובה על האם אנו חווים את הסימפטום שלנו כדבר-מה רציף, קוהרנטי, אחד ומתמשך (תהיה ההתנהגות שלו מורכבת ככל שתהיה) או שאנחנו חווים אותו כשתי תמונות מפוצלות, או יותר - מעברים חדים בין מצבים מנוגדים שעומדים בסתירה זה לזה.

השימוש במחשבה ציורית, לירית או אחרת לא מצריך ידע או כלים מיוחדים. הקרוהן, הסוכרת, המסתם החדש בליבנו, הגוף שלנו בכלל - יכולים להיות עבורנו רכבת הרים, דב מנמנם, פצצה מתקתקת, קקטוס, דמות של שריף מסרט מערבונים, או אפילו טיפת מים, נוצה או צליל שאנחנו יודעים לשחזר ולנגן לעצמנו. כל מה שמארגן את החוויה שלנו ונותן לנו פשר - הוא צעד בהבנה שלנו את עצמנו והוא חלק מהטיפול שלנו, והוא יכול להשתנות מיום ליום, מתקופה לתקופה, לשנות את עורו ולהתחלף באחר.

כשאנחנו "מדברים עם הגוף" שלנו, ועליו, בשפה קצת יותר מופשטת שנכונה לנו, הוא נגיש לנו יותר. הוא כבר לא רק "של הרופאים", וההבנה של מה קורה לו לא מתרחשת רק בעת הקולונוסקופיה או בדיקות הדם. כל אלה חשובים ואפילו חיוניים, אבל לפעמים הם מותירים אותנו מנוכרים לגוף שלנו, חסרי שליטה וזרים לו. מעבר לכך - לפעמים, אם נספר לרופא או לרופאה שלנו איך אנחנו מרגישים תוך שימוש בדימויים ובמטאפורות שלנו, הם יבינו אותנו הרבה יותר טוב. לי, אישית, זכורות פעמיים שרופאים הנהנו בהבנה ובהקלה, ובהתאם גם איבחנו אותי מהר יותר, כשאמרתי שהמיגרנה שלי מרגישה "כמו סכינים בעיניים" ושאני מרגישה את בלוטת התריס שלי "כמו צמיג שיושב בגרון".

בתוך טיפול ומחוצה לו, גם באופן עצמאי, אני מציעה לאמץ לנו מידי פעם דימוי או מטאפורה שיעזרו לנו להתיידד עם מה שאנחנו חווים - עם מחלה, עם סימפטום, עם איבר חלוש או בכלל, עם עצמנו.